לא מזמן קיבלתי טלפון מיהודית, (שם בדוי), מישוב רחוק בדרום, שביקשה להיפגש איתי, למרות שאני גר בצפון, בקיבוץ יגור. ושאלתי למה דווקא אני מהצפון?. תשובתה הייתה, קראתי את הבלוגים באתר שלך, את האני מאמין שלך, ואתה האדם שאולי יעזור לנו. וכך היה. נפגשנו בתל-אביב. כל אחד הגיע עם רכבת מאזור אחר וישבנו לשיחה כשלוש שעות.
למה אני מבקש לשתף אתכם?, כי הזוג המקסים הזה, יהודית ודוד, (שמות בדויים), מבטאים הרבה מלבטים של זוגות פרק-ב המביאים אתם ילדים מנישואים קודמים.
במקרה הזה, דוד הצטרף ליהודית שלה 2 בנות מתבגרות, ומהתחלה משהו לא עבד בתקשורת בניהם. דוד עם לב רחב מאוד, דואג, עושה, קונה, אבל…. לא מדבר עם הבנות. לתפיסתו, יש להן אמא והיא צריכה לחנך אותן. הוא רק מגיב. זו תופעה ידועה, אצל גברים, וגם אצל נשים שגברים מביאים את ילדיהם לסוף שבוע, חופשות ובכלל. בנות הזוג לא מוכנות, לא יודעות איך לעסוק בחינוך הילדים שלו. אז מה עושים?
האמת, גם מניסיון אישי רב שנים וגם מהרבה זוגות שהתייעצו איתי לאורך השנים, אין נוסחת קסם. מה כן יש?
ראשית, הסכמה בין שני בני הזוג מה חשוב לנו בהתנהגות הילדים, כל הילדים, לא משנה אם שלה, שלי, או שלנו.
שנית, גם לילדים שלנו מסבירים, בהתאמה לגילאים, כי יהודית, דוד לשם הכתבה, יכולים להא/עיר לכם. לבקש מכם.
כאשר יש ויכוח, והאמינו לי, הילדים אלופים ב"לסבך" את הדברים, ולייצר מניפולציות רגשיות, (זה חלק ממנגנון ההגנה שלהם). יושבים בני הזוג ובודקים לגופו של נושא ולא לגופו של אגו, או רגשי אשם, מה נכון היה לעשות בסיטואציה הזו והזו. חשוב להבין, אין כללי אצבע, ואין ספר הדרכה. מה יש?, הרבה הגיון, סבלנות ויכולת לדבר, להתווכח אחד עם השני ולהגיע להסכמות. כל משפחה מורכבת ממבוגרים וילדים שונים, ולכן אין כאן נוסחא אחידה. הנוסחא היחידה שלמדתי היא תקשורת זוגית, לדבר, להתלבט, וללמוד מהניסיון, ועוד משהו קטן… ללמוד לוותר אחד לשני. אנו המבוגרים וגם הילדים. לפעמים, נכון לוותר, להבין וללכת עם מה שיש.
משפחות פרק-ב מורכבות מאוד בתקשורת שלהן, אני קורא לזה "שפת ה-ב", כי יש כאן גורמים, לחצים נתונים מורכבים בהרבה מזוגיות ראשונה, ולא פעם צריך להיות להטוטן כדי לעבור סוף שבוע בשלום.
