לפני כעשרים שנה, בעודנו זוג יחסית צעיר בתוך הזוגיות השנייה, הילדים שלי היו צריכים להגיע בטיסה מאילת, שם הם גרו, ואני כמובן נרגש, לא ראיתי אותם שבועיים, נוסע להביא אותם. לאחר חיבוקים, ונישוקים, עצרנו לאכול משהו והגענו שמחים ועליזים הביתה. כמו שאני נכנס, אני מבין שמשהו לא בסדר. ניסיתי לבדוק, ודורית לא ענתה, ואחר כך שאלה, לאן נעלמת?. לא הבנתי, הרי היום הבנים מגיעים נסעתי להביא אותם, (להזכירכם, אז לא היו טלפונים ניידים). יופי, אבל לא נפרדת, ולא תיאמנו……
יותר מאוחר, בלילה פתחנו את זה, והבנתי שמה שברור לי לגבי ילדיי, לא בהכרח מובן לזוגתי ולבנות. הן דאגו, לא הבינו, הבנות בכלל רצו להצטרף אלי לש.ת. ובמקום שמחה וששון, הגיע העלבות, כעס, אכזבה.
לימים, כשנכנסתי בשערי מאמן ומדריך לזוגות פרק-ב, קראתי לתופעות הללו, "שפת ה-ב". כי מרגע שאנו מתכנסים יחד, עם ילדים מנישואים קודמים, נוצרת מערכות יחסים ותקשורת מורכבות מאוד, בין הילדים שלי לילדים שלה. ביני לבין הילדים שלה, ובין הילדים שלה אלי, ולא נגענו עוד באקסים ובבני המשפחה.
כלומר כמעט כל דבר שנעשה או יעשו הסובבים לנו מהמשפחה המורכבת והמורחבת הזו, משפיע על רובנו, אם לא על כולנו. למשל, בחנוכה, מתי אם בכלל, כל הילדים יחד שנדליק נרות?. בפרק- א זה ברור. כולם בבית, בפרק-ב ממש לא. בפרק-ב יש לא פעם פער בין המתנות לחגים, או ימי ההולדת שנותנים ההורים. דבר המשפיע במיוחד בגיל הצעיר על הילדים.
כלומר "שפת ה-ב", היא מרכיב חיוני בשימור הזוגיות השנייה. שיעור הפרידות היום בין זוגות פרק-ב עם ילדים, עומד על 60-70 אחוז!!!. וכל זה, רק כי אנשים כמהים לזוגיות, למשפחה, ומגלים שיש פער עצום בין רומן מתגלגל ומפגשים בסופי שבוע ובימים מסויימים, לבין חיים רצופים בהם כולם מעורבבים עם כולם. רק אם נבין את זה, ונתאמן על זה, ומניסיון, זה לא נעלם בשום שלב ובשום גיל, נוכל להחזיק לאורך השנים. אנחנו כבר 28 שנה יחד עם הילדים שלה,שלי ושלנו. ואתם?
