כמעט בכל פגישה עם זוגות, בתום הפגישה הראשונה או השנייה, שואל: מה הילדים יודעים?. בד"כ שומע
הילדים שלי, כרגע לא יודעים כלום, נדבר איתם כשנחליט. כשאני חוזר ושואל, ההורים מתעקשים. השבוע לאחר מפגש עם זוג שילדיו לקראת סוף גיל ההתבגרות, שמעתי שוב את התשובה "הרגילה". לא התווכחתי והמשכנו. בערב מקבל טלפון מהאישה, תקשיב, הבן תפס אותנו לשיחה ושאל מה קורה.
הם יודעים הכל. איך ידעת?
זה המקום לשים דגש על הילדים שלנו. כשאנו נכנסים לסחרור הריב, המצוקה והגדלת הפערים בנינו,
אנו מרוכזים בעצמנו, במצוקה, בכעס, בעלבון, עושים כל שיכולים שהילדים לא ישמעו, אבל, כאן נכנס
האבל הגדול.
הילדים מפותחים רגשית יותר מאתנו והסנסורים עובדים "שעות נוספות". נניח שאכן כל הויכוחים והשיחות הקשות והלא נעימות נעשות מחוץ לבית, או בשעות שהילדים לא נמצאים בבית, נניח. יש לנו עוד כלי המעביר מסרים בצורה ברורה וחדה, והיא שפת הגוף. גם אם נעשה את כל ההצגות בעולם, המתח הבין אישי לעולם לא יוכל להתחבא. הילדים בעלי חושים מפותחים וערניים, מרגישים ורואים כל דבר. לכן מומלץ לערב הילדים בשלבים מוקדמים ככל שניתן ובמינון המתאים לגיל ואופי הילדים. צריך לזכור, כי כמו שאנו לא פעם מריצים לנו "סרטים" בראש, שלא תמיד מוכחים כנכונים, כך כל ילד בהתאם לגילו ואופיו חש ובונה לו תסריט כלשהו בראש, ומכניס עצמו למצבי אי-שקט, נוחות, פחד, חשש לאבד אתכם, וכן הלאה.
מעבר לשיתוף הילדים בנקודה מסוימת, מומלץ לפנות לייעוץ כלשהו שיאפשר לכם גם לפרוק המתח והדברים,
וגם להבין למה הגיע הקרע, ולאן ואיך ממשיכים מכאן.
